ביקורת עצמית - יכולת ניהולית?

בסדנאות מנהלים, אני פוגשת הרבה מנהלים בדרג ביניים שטוענים שהמנהלים שמעליהם (בהיררכיה הארגונית) נוטים שלא לקחת אחריות על כשלים, לא להודות בטעויות, ובאופן כללי - לא לבקר את עצמם.

במהלך השנים, גיליתי כי למנהלים שמתקדמים בסולם הדרגות הארגוני יש יכולת טובה להתמודד עם ביקורת המופנית אליהם מחוץ - הם בד"כ לא נותנים לה להרוס אותם. עם זאת, היכולת שלהם לבדוק את עצמם לאורה של אותה ביקורת, משתנה ממנהל/ת למנהל/ת, והיא תלוית אישיות.

כאחת שמאמינה בלב שלם שעלינו להכיר בכשלונות שלנו באותה מידה שאנחנו מכירים בהצלחות שלנו, פניתי לבדוק מה אומרים החוקרים על הנטייה לביקורת עצמית.

פרופ' גולן שחר הוציא ספר בשם "האויב הוא אני: הפסיכופתולוגיה של ביקורת עצמית", ושם הוא מתאר את הסיכונים הרבים שכרוכים בביקורת עצמית צולבת. הוא טוען כי ביקורת עצמית קשה באה לידי ביטוי בהלקאה עצמית, גינוי והעלבה עצמית. נטייה כזו יכולה להתבטא בכאבי נפש אמיתיים - דיכאון, חרדה, תשישות כרונית.

עם זאת, טוען פרופ' שחר, חשוב לדעת לבקר את עצמנו - כדי ללמוד ולהשתפר, כדי לנוע קדימה בחיים. האיזון בין סליחה עצמית לביקורת עצמית הוא המפתח.

בעבודתי שמתי לב כי אנשים שנוטים לביקורת עצמית גבוהה, עושים זאת גם לסביבתם - מבקרים אותה לעיתים קרובות וביתר שאת. הדבר מביא לריחוק ולניכור סביבתי, ומייצר אוירה קשה.

ביקורת עצמית היא כלי ניהולי, ואפשר לחדד אותה.